פסק-דין בתיק ע"א 49292-01-13

רקע

לפניי ערעור על פסק דינו של כב' השופט גדול מיום 30.11.11.

המשיבה הינה בעלים של דירת מגורים בת 5 חדרים בקומה ג' של בית המצוי ברחוב הלוטוס 3 ברעננה (דירה מס' 10) הידועה כחלקה 615 בגוש 7651 (להלן: "הדירה").

ביום 1.8.02 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין המשיבה כמשכירה, לבין המערערים כשוכרים (המערערת 2 הינה השוכרת והמערער 1 הינו ערב לכל חיוביה על פי חוזה השכירות), לפיו הדירה הושכרה למערערים למטרת מגורים לתקופה שהתחילה ביום 15.8.02 והסתיימה ביום 1.8.03. דמי השכירות עמדו על סך 1,000 דולר לחודש ושולמו מראש לכל תקופת השכירות (להלן: "חוזה השכירות").

תקופת השכירות הראשונה הוארכה בהסכמה לשנה נוספת שהתחילה ביום 1.8.03 והסתיימה ביום 1.8.04.

השוכרים התגוררו בדירה בכל התקופה הנ"ל, כאשר בשלב מסוים החל מתנהל ביניהם משא ומתן למכירת הדירה למערערים, אלא שמשא ומתן זה לא יצא אל הפועל ולא נחתם בין הצדדים חוזה מכר מחייב.

המערערים לא פינו את הדירה בתום תקופת החוזה המוסכמת ולפיכך נפתחו נגדם שני תיקים (3216/05 ו-1671/06) ששניהם אוחדו ובפסק דין שניתן על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) ג . אוסי שרעבי, ביום 17.7.06, היה על המערערים לפנות את הדירה תוך 20 יום מהמצאת פסיקתא למערערים והיה עליהם לשלם תשלומים כספיים שונים למשיבה בגין תקופת השכירות כמפורט בפסיקתא הנ"ל (להלן: "פסק הדין הראשון").

המערערים לא הסכימו עם תוצאות ההליך, הגישו ערעור 5724-08-07 שנידון בפני הרכב כב' השופט אילן שילה אב"ד, שדחה את הערעור ביום 9.3.08 (להלן: "פסק הדין מחוזי מרכז").

זמן קצר לאחר פסק הדין של מחוזי מרכז, ביום 17.4.08 פונתה הדירה על - ידי המערערים ונמסרה למשיבה.

במקביל, לפינוי הדירה, הגישו המערערים תביעה לבית משפט המחוזי בתל אביב ה.פ 182/07 למתן פסק דין הצהרתי להכיר בהם כרוכשי הדירה מהמשיבה. ביום 1.7.09 נתנה כב' השופטת רות רונן פסק דין בתביעה הנ"ל לפיה תביעת המערערים נדחתה (להלן: "פסק הדין מחוזי תל אביב").

על פסק הדין של מחוזי תל אביב ערערו המערערים לבית משפט העליון, ע"א 8320/09. בפסק דין ארוך ומפורט ברשותו של כב' המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין, כב' השופט דנציגר וכב' השופט הנדל, ניתן ביום 29.3.11 פסק דין הדוחה את הערעור (להלן: "פסק הדין של בית משפט העליון").

המשיבה הגישה תובענה כנגד המערערים לפיה דרשה מהם לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה החל מיום 2.4.06 ועד למועד פינוי הדירה בפועל ביום 17.4.08 וכן תבעה פיצוי בגין נזקים עקב מחדלים והפרות בפינוי הדירה.

פסק הדין שניתן על - ידי כב' השופט גדול, לאחר שניתח את מערך הראיות שהיו בפניו, החליט לקבל את תביעת התובעים ברובה, תוך חיוב המערערים בדמי שימוש ראויים לתקופה הנדרשת, חיוב בשכר טרחת השמאי פלוס הוצאות משפט בשיעור 2.5% מהסכום הפסוק והורה להפחית מהסכום של דמי השכירות סך של 88,891 (להלן: "הסכום המקוזז") ש"ח נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (להלן: "פסק הדין של בית משפט קמא").

טענות המערערים

ערעור נגד פסק הדין, הפסיקתא והחלטת ביניים מיום 12.7.2010.

עיקר טענתם של המערערים לגבי שתי קביעות של בית משפט קמא. האחת, לעניין המועד בו יש לזכותם בגין הסכום המקוזז ולעניין העובדה כי בית המשפט לא הפחית מסכום החוב סך של 2,000 דולר.

ברוב כנותם, אמרו המערערים, כי החליטו להוסיף את כל טענותיהם לעניין פסק הדין, שכן אם החליטו להגיש ערעור, אזי בהזדמנות זו " אני אגיש ערעור על כל מה שנראה בעניי ככשל" (פרוטוקול הדיון מהיום בעמ' 6 ש' 26).

תמצית טענות המערערים:

(1) ביהמ"ש לא נדרש לטענת קיזוז 2,000 $ ובבקשה להשלמת פס"ד ציין שמדובר בתיקון מהותי והוא אינו רשאי לתיקון;